הפיצוי

במטבח שאלה אותי סיגל אם כבר החזרתי לאילן את הכסף.

"לא, עוד לא" עניתי לה והשפלתי מבט. זה היה לא נעים אחד גדול. לפני יותר מחצי שנה כשהתבכיינתי בפניו, הציע ורשם צ'ק על המקום על סך עשרים וחמש אלף. הוא עשה את זה עם כל הלב. הייתי אז בין עבודות והרגשתי אבוד. ההלוואה הזו ממש הצילה אותנו.

"תוך חודשיים שלושה אחזיר את הכל" הבטחתי לו בנוכחות סיגל, אבל הנה, הזמן עבר במהירות והוא לא קיבל אגורה. דווקא רמז פעם או פעמיים שהוא צריך את הכסף, אבל לא היה לי מאיפה להחזיר. את העבודה התחלתי רק חודשיים מאוחר יותר, המינוס גדל בצורה מפחידה והמשכורת הצליחה לכסות בקושי את ההוצאות הבסיסיות. 

"אז תגיד לו את זה" דרשה ואני זיהיתי את האכזבה בעיניה. הרגשתי כל כך עלוב.

יצאנו שנינו עם השתיה והכיבוד והנחנו על השולחן. אילן ששהה כמה דקות לבד, זיפזפ בטלוויזיה. "מה אתה אומר על מכבי?" ניסה לפתח שיחה. "עזוב, השנה הם סתם קבוצה" עניתי וראיתי את העיניים הנוזפות של סיגל.

"תשמע אילן, זה ממש לא נעים לי אבל עדיין לא הצלחתי לארגן את הכסף. אם זה בסדר מצידך..." השארתי את זה באוויר.
הוא כיחכח בגרונו. גם לו היה לא נעים, בדיוק כמו שלי. הוא שתק לרגע ושאל מתי בכל זאת אוכל לשלם לו.

"אני מקווה שכבר בחודש הבא אוכל להחזיר לך משהו" מלמלתי ואז פתאום סיגל הביטה בי במבט מוזר והזיזה את עצמה קרוב אל אילן. "מאיר ואני חשבנו לצ'פר אותך במשהו אחר", אמרה במתק שפתיים. לא בדיוק הבנתי על מה היא מדברת.
גם אילן הביט בה במבט תמה.

היא נעמדה מולו, הורידה את החולצה ונשארה בחזיה. "זה לא קשור לחוב, אבל, בכל זאת זו תודה מיוחדת מאיתנו" אמרה ופתחה גם את החזיה.

התקשיתי לנשום. סיגל אישתי היקרה עמדה בסלון הדירה שלנו מול אילן, החבר הכי טוב שלי, שלשלה את מכנסיה כלפי מטה ונותרה לבושה בחוטיני בלבד. היא כרעה על בירכיה ופתחה את החגורה במכנסיו של אילן. בנקודה הזו הוא כבר התעשת ועזר לה לפשוט את מכנסיו ותחתוניו.

היא מצצה לו. בחיי שהיא מצצה לו. ואחר כך גם התיישבה עליו ואני על הספה ישבתי נחנק כולי וראיתי איך הזין שלו חודר עמוק לתודה.

הוא היה המום, אני הייתי המום וסיגל... היא גמרה פעם אחר פעם.

אחרי שבוע פיצתה אותו שוב ומאז הפכה את זה להרגל קבוע.

הצעצוע החדש שלה

"נו תלך מכאן, הוא תכף מגיע" ביקשה ואני  כמו בעל טוב, עשיתי כבקשתה ונכנסתי לחדר העבודה. סגרתי את הדלת, התיישבתי ליד המחשב, בדקתי דואר, קראתי חדשות והמתנתי.

חצי שעה עברה עד שצלצל הפעמון. שמעתי אותה נוקשת בעקביה אל עבר הדלת ואחר כך קצת דיבורים.

לא התאפקתי והצצתי דרך החריץ. הפעם הגזימה. הוא היה ממש צעיר, בגיל של יהונתן, הבן הגדול שלנו. אני חושב שהיא ידעה שאני מציץ, מפני שהושיבה אותו בדיוק בפינת האוכל בכיסא שאני יכולתי לצפות בו. לא שמעתי על מה הם דיברו, אבל הצלחתי לראות איך הוא מקלף את בגדיה ומותיר אותה בנעלי עקב בלבד.

למרות שעברה לפני שלוש שנים את גיל הארבעים, ולמרות שעם הזמן הלכה ומעט התעבתה עדיין נותרה יפה וסקסית בעיני. תהיתי איך הצעצוע החדש שלה מביט בה. האם הוא יודע להעריך את היופי הזה? האם הוא בכלל חובב מבוגרות או שעבורו זו רק הזדמנות לזיין. בגיל שלו הרי רק חולם לזיין את כל מי שמוכנה.

פתאום חשבתי על יהונתן, הבן, האם גם הוא זכה לזיין? סביר להניח שלא, הרי כמו אבא שלו גם הוא סבל מתסמונת "הגודל לא קובע" או במילים אחרות, בזין קטן. התעצבתי לליבי על הגורל הצפוי לו.

זה התחיל לפני שמונה שנים. יום אחד היא קמה והודיעה לי שהגיע הזמן עבורה להנות מסקס כמו שצריך, מגברים שמצויידים היטב.

התרגזתי, רבתי איתה איימתי בגירושים, אבל היא הייתה נחושה ואני בלית ברירה לעתי את הגאווה ולמדתי לקבל את רוע הגזירה. בשנים האחרונות כששני הבנים הלכו לצבא, החלה גם להזמין אותם אלינו. היו לה מאהבים, היו לה סתם סטוצים והיו לה גם צעצועים, גברברים צעירים עם זרגים גדולים.

היום זה היה צעצוע והיא הייתה ערומה לגמרי.

היא נשענה על השולחן וחיכתה דקה או שתיים עד שיואיל להפשיל את מכנסיו, לחבוש קונדום ולתקוע את הזין שלו בתוכה. היא אהבה את התנוחה הזו, להשען על השולחן, ושהגבר מאחורי תופס אותה במותניים ומפמפם אותה.

כשגמר הוריד את הקונדום ואחז בו ביד, מתלבט מה לעשות עמו. היא השליכה אותו הצידה התיישבה על הכיסא ומיד טיפלה בו כדי שיהיה מוכן לסיבוב נוסף.

ואחר כך עוד אחד.

ועוד אחד.