במטבח שאלה אותי סיגל אם כבר החזרתי לאילן את הכסף.
"לא, עוד לא" עניתי לה והשפלתי מבט. זה היה לא נעים אחד גדול. לפני יותר מחצי שנה כשהתבכיינתי בפניו, הציע ורשם צ'ק על המקום על סך עשרים וחמש אלף. הוא עשה את זה עם כל הלב. הייתי אז בין עבודות והרגשתי אבוד. ההלוואה הזו ממש הצילה אותנו.
"תוך חודשיים שלושה אחזיר את הכל" הבטחתי לו בנוכחות סיגל, אבל הנה, הזמן עבר במהירות והוא לא קיבל אגורה. דווקא רמז פעם או פעמיים שהוא צריך את הכסף, אבל לא היה לי מאיפה להחזיר. את העבודה התחלתי רק חודשיים מאוחר יותר, המינוס גדל בצורה מפחידה והמשכורת הצליחה לכסות בקושי את ההוצאות הבסיסיות.
"אז תגיד לו את זה" דרשה ואני זיהיתי את האכזבה בעיניה. הרגשתי כל כך עלוב.
יצאנו שנינו עם השתיה והכיבוד והנחנו על השולחן. אילן ששהה כמה דקות לבד, זיפזפ בטלוויזיה. "מה אתה אומר על מכבי?" ניסה לפתח שיחה. "עזוב, השנה הם סתם קבוצה" עניתי וראיתי את העיניים הנוזפות של סיגל.
"תשמע אילן, זה ממש לא נעים לי אבל עדיין לא הצלחתי לארגן את הכסף. אם זה בסדר מצידך..." השארתי את זה באוויר.
הוא כיחכח בגרונו. גם לו היה לא נעים, בדיוק כמו שלי. הוא שתק לרגע ושאל מתי בכל זאת אוכל לשלם לו.
"אני מקווה שכבר בחודש הבא אוכל להחזיר לך משהו" מלמלתי ואז פתאום סיגל הביטה בי במבט מוזר והזיזה את עצמה קרוב אל אילן. "מאיר ואני חשבנו לצ'פר אותך במשהו אחר", אמרה במתק שפתיים. לא בדיוק הבנתי על מה היא מדברת.
גם אילן הביט בה במבט תמה.
היא נעמדה מולו, הורידה את החולצה ונשארה בחזיה. "זה לא קשור לחוב, אבל, בכל זאת זו תודה מיוחדת מאיתנו" אמרה ופתחה גם את החזיה.
התקשיתי לנשום. סיגל אישתי היקרה עמדה בסלון הדירה שלנו מול אילן, החבר הכי טוב שלי, שלשלה את מכנסיה כלפי מטה ונותרה לבושה בחוטיני בלבד. היא כרעה על בירכיה ופתחה את החגורה במכנסיו של אילן. בנקודה הזו הוא כבר התעשת ועזר לה לפשוט את מכנסיו ותחתוניו.
היא מצצה לו. בחיי שהיא מצצה לו. ואחר כך גם התיישבה עליו ואני על הספה ישבתי נחנק כולי וראיתי איך הזין שלו חודר עמוק לתודה.
הוא היה המום, אני הייתי המום וסיגל... היא גמרה פעם אחר פעם.
אחרי שבוע פיצתה אותו שוב ומאז הפכה את זה להרגל קבוע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה